פסק-דין בתיק ע"א 2839/04

השופטת הילה גרסטל והשופט אילן ש. שילה :

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת רות רונן), מיום 3.6.04, בה"פ 200403/04, שקיבל באופן חלקי תובענה שהגיש המשיב 1 (להלן: - " המשיב") והצהיר ששעבוד שעשתה המשיבה מס' 2 (להלן: - " המשיבה") לזכות המשיב יחול גם על זכויותיה של המערערת.

1.         רקע

(א)        המשיבה (להלן גם: " החברה הראשונה") עסקה, מתחילת שנת 2003, בהפעלתו וניהולו של בית אבות בקרית איתרי בירושלים (להלן: -" בית האבות"). המשיב, שרכש חלק מהון המניות של החברה הראשונה, הסכים להלוות לה בהלוואת בעלים סכום של 250,000 ש"ח; לפיכך חתמו שניהם על הסכם הלוואה, ביום 1.5.03 (להלן: " הסכם ההלוואה"). על פי הסכם ההלוואה התחייבה החברה הראשונה לפרוע את קרן ההלוואה, בצירוף ריבית שנתית בשיעור 6 אחוזים והפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, ב-17 תשלומים חודשיים של 15,000 ש"ח כל אחד, ותשלום נוסף בגין ריבית שיחושב בתום הפירעון. להבטחת פירעון ההלוואה ובנוסף להמצאת שטרי העברת מניות חתומים ע"י משיבה 3 (להלן: - " גולדברג") להעברה של 88 מניות על-שם המשיב, הוציאה החברה הראשונה, ביום 4.5.03, אגרת חוב שאותה רשמה אצל רשם החברות, ובה שיעבדה לטובת המשיב את זכויותיה לקבלת סכומי כסף ממשרד הבריאות - סכומי כסף שהייתה זכאית להם מידי חודש בגין אשפוזם של קשישים סיעודיים.

(ב)        מר אריה פוירשטיין (שהיה משיב בתובענה בבית משפט קמא ונמחק בהסכמת הצדדים) ביקש להשקיע מכספיו, והמשיב הציע לו להשקיע בבית האבות שהפעילה החברה הראשונה. לצורך כך הקימו השניים חברה חדשה - פנינת אבות ירושלים בע"מ (להלן: " פנינת ירושלים"), שבאמצעותה השקיע מר פוירשטיין את כספיו, ואשר אליה ביקשה החברה הראשונה להעביר את זכויותיה כלפי משרד הבריאות. מסיבות שונות העברת הזכויות כלפי משרד הבריאות לא הושלמה, והזכויות נותרו בידי החברה הראשונה (סע' 15 לתובענה, מוצג מע/4). כספי פנינת ירושלים, לרבות סכומי כסף שהתקבלו כהכנסות של בית האבות, שימשו בין היתר להפעלה שוטפת של בית האבות.

(ג)         המשיב קיבל תשלומים אחדים על חשבון פירעון ההלוואה, ככל הנראה מפנינת ירושלים, אך בחודש ינואר 2004 הופסקו התשלומים ופרצה מחלוקת בין המשיב לבין פוירשטיין.

(ד)        ביום 25.1.04 חתמה החברה הראשונה על הסכם עם חברת פנינת שלושת האבות בע"מ, היא המערערת (שתכונה גם " החברה השניה"). בהסכם זה מכרה החברה הראשונה לחברה השניה את כל זכויותיה בבית האבות, ואף המחתה לה את זכויותיה כלפי צדדים שלישיים וביניהן זכויתיה כלפי משרד הבריאות; עוד התחייבה החברה השנייה במסגרת ההסכם לשאת בתשלומים שחייבת החברה הראשונה לספקים לפי רשימה שצורפה להסכם, להסדיר חוב של החברה הראשונה לבנק עד סך 46,000 ש"ח ולהסדיר את חובה לרשויות מע"מ ומס הכנסה (להלן: " הסכם המכר").

 (ה)       טענת המשיב בתובענתו הייתה שהסכם המכר נכרת כחלק מקנוניה שמטרתה הייתה להתחמק מפירעון ההלוואה שהעמיד לחברה הראשונה.

 (ו)        בעקבות הדברים האלה פנה המשיב לבית משפט קמא בתובענה להצהרה בדבר בטלותם של הסכם המכר והמחאת הזכויות כלפי משרד הבריאות, ולצו מניעה נגד המשך ההתקשרות של המערערת עם משרד הבריאות. לטענתו, גולדברג, שהתיימרה לחתום בשם החברה הראשונה על הסכם המכר, לא הייתה מוסמכת לעשות כן; הסכם המכר והמחאת הזכויות נוגדים את אגרת החוב והשעבוד לטובת המשיב, ולידתם של כל המהלכים במרמה.

(ז)         המערערת והמשיבים הפורמאליים דנן, שהיו המשיבים שנותרו בתובענה (לאחר שהמשיב הסכים למחוק מהתובענה את המשיבים האחרים - מר פוירשטיין ומשרד הבריאות), התנגדו לתובענה בטענה שהסכם המכר היה הסכם תקף לכל דבר, שנעשה במטרה להמשיך ולהפעיל את בית האבות, וכי החברה השניה ומי שעומד מאחוריה (מר בן יהודה) השקיעו סכומי כסף רבים לפירעון חובותיה של החברה הראשונה אף על פי שלא התחייבו לכך. עוד הוסיפו המשיבים וטענו שסכום ההלוואה שהלווה המשיב לחברה הראשונה היה 100,000 ש"ח בלבד ולא 250,000 ש"ח, והלוואה זו נפרעה למשיב בתשלום של 120,000 ש"ח.

2.         פסק הדין נושא הערעור

(א)        בית משפט קמא העמיד לפניו שתי שאלות מרכזיות:

ראשית, מה היה סכום ההלוואה שהלווה המשיב לחברה הראשונה והאם נפרעה במלואה.

שנית, אם לא נפרעה ההלוואה במלואה, מהו תוקפו של הסכם המכר.

(ב)        בית המשפט ניתח את חומר הראיות שהיה לפניו, ומצא שהמשיב הלווה לחברה הראשונה סכום של 250,000 ש"ח כטענתו, ורק חלק מסכום ההלוואה הוחזר לו. בית המשפט לא קבע מהו הסכום שהוחזר למשיב אך הסתמך, בין היתר, על הודאתו של מר פוירשטיין שיתרת ההלוואה שלא נפרעה עמדה על סך 150,000 ש"ח.

(ג)         מכאן עבר בית משפט קמא לדון בסוגיית תוקפו של הסכם המכר. תחילה עמד בית משפט קמא על כך שהסכם המכר ושעבוד הזכויות שנלווה לו רוקנו זכויותיו של המשיב בשעבוד הזכויות שנעשה לטובתו על פי אגרת החוב במטרה להבטיח את החזר ההלוואה. בית המשפט סבר שניסיונה של החברה הראשונה להמחות למערערת את זכויותיה כלפי משרד הבריאות - זכויות ששועבדו לטובת המשיב - לא יועיל, שהרי הדבר מנוגד להוראות איגרת החוב ולעקרונות הבסיסיים של דיני הבטוחות.

משרד הבריאות בתשובתו לתובענה הודיע שהוא רואה את מצב הדברים כמצב שבו הועבר ניהול בית האבות מהחברה הראשונה לחברה השניה, באופן ששולל את זכותה של החברה הראשונה לתשלומים שוטפים ממשרד הבריאות. בית משפט קמא דן בסוגיה זו וסבר שחרף הדברים האלה אין ליתן תוקף להמחאת הזכויות לטובת החברה השניה משום שהתוצאה המהותית של מכירת בית האבות על כל פעילותו לחברה השניה עומדת בניגוד לכוונת הצדדים בהסכם ההלוואה ובאיגרת החוב. יש לפרש את איגרת החוב, כך נפסק, כשוללת מהחברה הראשונה את הכוח למכור את עסקו של בית האבות ללא הסכמת המשיב. בית המשפט ראה לנכון לציין, שמי שהודיע למשרד הבריאות על שינוי החברות היה מר פוירשטיין שבוודאי ידע על אודות השעבוד שיצרה החברה הראשונה לטובת המשיב. 

(ד)        בסופו של דבר קבע בית המשפט ש" החברה [השניה] נכנסה למעשה לנעלי החברה [הראשונה] קיבלה את זכויותיה ולקחה על עצמה את חובותיה למעט חובה כלפי ה[משיב]." (פסקה 13 לפסק הדין).

(ה)        בית משפט קמא הסיק אפוא שהמערערת, " צריכה להיות כפופה לשעבוד שהוטל על הזכויות לקבלת כספים ממשרד הבריאות". בית המשפט נימק מסקנה זו בטעמים אחדים ואלה הם: